פניות ציבור נבחרות

נציב התלונות צפה בשידור והשיב לפונים כדלקמן: "סאטירה נוקבת היא ביטוי חיוני של חופש הביטוי. חמור בהרבה הוא הניסיון למנוע או לצנזר אותה. הסאטירה הנדונה פגעה לכאורה באנשים רבים, שחשו כי הסאטירה נגעה להם ובהם. ואכן, סאטירה אינה "מוצר תרבות" ניטראלי, שכן היא מגיעה מכתובת מסוימת וחוזרת אליה. נושאי הסאטירה וביטוייה לקוחים מן ההוויה העכשווית וההיסטורית, ומוחזרים אליה מטבע תחת מטבע. וכך נראים הדברים משם וכך הם נראים מכאן. ואגב כך, שומה עלינו להבחין בין האמת שלנו כצופים לבין האמת שלנו כמשתתפים. כצופים אנו משוחררים משייכות וכמשתתפים אנחנו נשואי הסאטירה. ומכאן, שאותו חופש ביטוי שאנו מנחילים על עצמנו ביומיום, הוא אותו חופש שהסאטירה משתמשת בו.

אולם, הסאטירה הנדונה לא שמה לעצמה כמטרה ל"הכפיש את כל הציבור הדתי לאומי". היא גם לא נועדה לומר שכל הציבור מצדיק את אלה שקראו לחיילים צה"ל נאצים או למפקדים "היטלר" וכו`. היא לא נועדה לומר שכל מתיישבי יו"ש הם מיקשה אחת, דעה אחת, עמדה אחת וכו`. לא מכבר היו בישראל בחירות, והן הראו בעליל שהציבור הדתי לאומי מצא את עצמו במפלגות שונות, עובדה הידועה לך ולי ולכל תושבי ישראל. לכן, התחושה הקולקטיבית שביטאת הייתה נכונה אולי בעבר, אבל אין היא בהכרח כזו גם כיום.

השימוש ה"חוזר" או הרפלקסיבי בביטויי הגנאי הנוראים – בכך אין להאשים את הסאטירה, אלא את אלה שעשו בהם שימוש קל ונמהר ולעיתים ברצינות גמורה. כמו שפיכת פסולת וחומרים שונים, או כינוי חיילים בביטויי "נאצים" "היטלר" וכו`. במקרה שלפנינו, החומרים שהסאטירה האמורה השתמשה בהם, הובאו אל השיח הפוליטי והציבורי על ידי קבוצת מיעוט שעשתה את שלה, ועכשיו מלאת פליאה על הלשון וההוויה שהסאטירה משתמשת בה כדי להציג את קלות הדעת, את עלות הקיצוניות, את מחיר הבוטות שלה עצמה וכו`. קל מאוד להדביק סטיקר "טלוויזיה שמאלנית", זה בדיוק כמו להדביק סטיקר שכל "המתנחלים רשעים". סאטירה תמיד מרגיזה, תמיד מקוממת, תמיד מותחת את הגבולות ובודקת האם "זה" איכפת למישהו. ואז, הציבור קם, מתעורר, מגיב, מוחה, ולעיתים אף מסיק לקחים.

הסאטירה האמורה לא ייצרה שום הכללה. היא נטלה חומרים לשוניים ודימויים שאנשים מן הפלג הקיצוני בחברון עשה בהם שימוש חופשי ותקשורתי, ללא כחל וסרק, והשיבו אותם אל נשואיו. אי אפשר להסתפק באמירה "שמאלנים" ולהרגיש אח"כ שיש "אשם" והכל בסדר. עמדתי מבוססת אפוא על חופש הביטוי, על כך שאין התכנית מכוונת לכלל הציבור הדתי לאומי (ממש לא) ושעורכי התכנית שיקפו מצבים, ביטויים ודימויי אמת ב"הפוך על הפוך", ואת זה חופש הביטוי מתיר."

למלחמה בעזה היו יעדים צבאיים ומדיניים, אבל הפגיעה בביתו של ד"ר אבו עייש לא היה יעד. אדרבה, מן השידור היה ניתן ללמוד שהבית היה "מסומן" על-ידי צה"ל כבית שאין לפגוע בו. ד"ר אבו עייש הוא לא פעיל חמאס, הוא לא הוגדר כאויב, היפוכו של דבר, למרות שד"ר אבו עייש הוא תושב עזה, הוא נמצא, וודאי בין הבודדים, שהותרה כניסתו לישראל ואף פעל בה כגניקולוג מומחה, כמי שמרפא ועוסק במחקר של אחד ממוסדות הרפואה המכובדים בישראל. לד"ר אבו עייש יש חברים רבים בישראל, בהם עמיתים למקצוע, וכולם הגדירו אותו כאיש של שלום. עובדה זו אפשרה לו להגיע לתקשורת ולדווח לך מתוך דמעותיו על המתרחש בביתו, ואנחנו יודעים שלא רק בביתו. היו מקרים נוספים בהם נפגעו אזרחים ובתוך כך ילדים רבים על לא עוון.

"מלחמה היא מלחמה" ומה שקרה לד"ר אבו עייש הוא יד גורל מרה ולזה יקרה אסון, ואם "זה לא נורא" או "לא כל כך מעניין", אז יש להצטער על קהות החושים לגבי האחר באשר הוא אחר. אין למדינת ישראל כל עניין לפגוע באזרחים, הם לא יעד צבאי ולא מטרה לאומית. אבל אם הדבר קורה בשוגג, או אפילו כתוצאה מתנאי המלחמה, אין הדבר מקטין מן הטרגיות של המקרים האמורים, ומן הצורך להיות חשופים להם. יתר על כן, חקירת המקרים "המיותרים", ה"לא הכרחיים" לא במקרה נבחנת על ידי צה"ל בתחקירים (כפי שקרה לגבי המקרה של ד"ר עייש), כדי לוודא שלא נעשו מעשים חפוזים או טעויות, עליהם משלמים באופן טרגי חפים מכל פשע והמוצגים כאלה בתקשורת הבין לאומית, דבר הגורם לנו נזק בלתי יתואר, והשומט בעליל את צדקת המלחמה. כך קרה כאשר בית הספר בעזה התמוטט על ילדיו וכך היה להזכירך במלחמת לבנון השנייה."

הנציב סבר שלא יהיה זה נכון "לפחד" מיונית לוי ומשאלותיה. וגם אם היא אומרת "אינשאללה, שהמלחמה תסתיים" זו עדין לא אמירה פוליטית, או צבאית או נקיטת ביקורת שלא במקומה. כל מדינאי ישראל האחראים על הובלת המלחמה זו, אינם ששים אלי קרב. גם הם מביעים את רצונם שהמלחמה תסתיים. כן, יש תנאים ויש מטרות אליהן צריך להגיע, אבל לקוות שהיא תסתיים במהרה זו שאיפה של כל תושב בשדרות או בקיבוץ נירים, או באופקים, וגם תקוותה של משפחה שמי מקרוביה שמשתתף בה כלוחם ומסכן את חייו, מייחל לה. צה"ל אינו מנהל מלחמות נקם, ולמלחמה הזו יש מטרות צבאיות ומדיניות. אנו יודעים זאת, ואויבינו יודעים זאת. ואם לא, אזי הדבר מתחוור גם להם. אם נשיג מטרות אלו, "אינשאללה", תסתיים המלחמה. ובכן, תקווה טובה. לכן, בנסיבות בהן פועלת יונית לוי היא עושה את מלאכתה הקשה במקצועיות רבה, ושאלותיה הקשות לא נועדו אלא לחדד את חושינו ולהגיב למכלול הסוגיות שהמלחמה הזו משיתה עלינו".