חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו התש"ן - 1990 מסדיר את הקמתן של תחנות רדיו אזורי, המופעלות על ידי בעלי זיכיון פרטיים, וממומנות בדרך מסחרית (מכירת זמן פרסום) במסגרת פיקוח ציבורי. הזיכיון מוענק לארבע שנים בהליך של מכרז. המועצה רשאית להאריך את הזיכיון ללא מכרז לשתי תקופות נוספות של ארבע שנים כל אחת, לפי שיקול דעתה, בהתאם לביצועי בעל הזיכיון.

מן ההיבט הציבורי, עמדו התחנות ברוב דרישות הרשות. מדובר בתחנות רדיו משוכללות, אשר למדו לייעל ולמקצע את פעילותן: הפעלת מערכות ארגוניות-רדיופוניות, תוך שימת לב להיבטים מסחריים. יודגש כי התחנות, בעיקר הפריפריאליות, משרתות היטב את מטרתן (אחוזי ההאזנה להן גבוהים מאלה של התחנות הארציות באזורן), פונות אל אוכלוסיות האזור ונותנות מענה לצרכיהן (חדשות אזוריות; מידע אזורי לציבור; תכניות צרכנות; תכניות שבהן ראשי רשויות באזור עונים לשאלות מאזינים; סיקור אירועי אקטואליה, בידור וספורט המתרחשים באזור).

דוחות עסקיים של התחנות מלמדים, כי הן התקשו לתרגם הצלחה זו למונחים כלכליים. קשיי החדירה שבהם נתקלו, חורגים ממצב סביר שעשוי להיתקל בו מוצר חדש. השמים הפרועים יצרו תחרות בלתי הוגנת. במצב כיום, עם אופק של תקופת זיכיון שלישית, עלתה הסבירות להחזר השקעתן של מרבית התחנות ואף לרווחיות לחלק מהן.